קלפי טארוט: קלף היקום/העולם
מאת: פורטל אלטרנטיבלי, דר' שולמית רונן
כל המשמעויות, הרמזים, הסמלים והשאלות שאפשר לשאול קלף טארוט זה.
להתבונן בקלף היקום משמעו – להיות מוכן לחוות את מטרת בואנו שלשמה או למענה באנו, ואשר יש לעבור דרך על מנת להתהוות מחדש. בהתבוננותי בקלף, התחושה שכל תרבויות העולם התמזגו לאחדות האחת, כדי ליצור יצר ליצירה מופלאה שבה כל הנראה הוא סמוי מן העין, וזוהי תוכניתו של הבורא/האל/האלה או כל מה שנקרא ליצירת פאר זו, עם האורות והצללים שהם כל סכום חלקיו של האחד.
הצבעים בקלף מאפשרים את תחושת הרוגע והשלווה המאפשרים יצירת החדש בצבעי הכחול- על כל גווניו, הירוק, הטורקיז הבא לידי ביטוי בביצת אורפאוס וגם בנשימותיהן של החיות, הצהוב המבטא בצורה ברורה את המוכנות להגשים את "האני" במלואו מתוך זרימה וזריחה פנימית, הצבע החום הנובע מתוך האדום, צהוב וכתום, אשר בהם מוטיבים ארוטיים חזקים, אשר מביאים את משמעות החומר הבא לידי ביטוי במהותו בעל חומר, כפי שקלף היקום סוגר את המעגל אשר מתחיל בקלף השוטה. השוטה יודע בוודאות שהיקום חי בתוכו מכיוון שהוא מתהווה ומתאים למטרת ההתהוות הפנימית שבתוכו, ובכל זאת הוא זקוק למימד של זמן על מנת לצאת ולהצמיח מתוך עצמו בדרך ובנתיב שבו הוא מנתב עצמו ונע לעבר המטרה שאינה ברורה לו בתחילת דרכו.
המשימה הגדולה מובאת לידי השלמה, וחוזרת לתמימות וליושר מתוך גלוי לב, כנות ותום של השוטה. זהו סיום והשלמה שבו זמנית יש בה התחלה חדשה ברמה גבוהה של ה"היות". ניתן לומר שהיעד או המטרה הושגו – החזרה לזהות ולאחדות המקורית הקוסמית של היקום, המביא עצמו להגשמה והוולדות לא מן ההתחלה אלא ממה שהיה קודם לכן, הווה אומר: בתחילה החומר המביא עימו את הגשמת הרוח למימושו בחומר, אולם בתחילת כל הגשמה ולידת החדש, ישנה ההתגשמות של החומר והעל חומר בו זמנית.
מרכז הקלף מוקף בטבעת רשת העשויה מרשת המכילה בתוכה כוכבים מאירים, מאבני חן או קריסטלים מנצנצים, והתחושה אשר לוקחת אותי לע"ב שמות האלוהות, אשר ביהדות הקבלית הם יוצרים את המעגלים המתארים את המרחב אשר הכול נמצא בבריאה, וגם הגלקסיה עם ממלכת הכוכבים וכוכבי הלכת הסובבים את היקום. ומדוע ע"ב שמות? כי היהדות רואה בע"ב שמות את הצורות השונות לשמות "השם" ואת הצפנים אשר מורכבים משבעים ושתיים אותיות, אשר מהווים את הגשרים בין המוח לחומר,אנא בכוח. אלו הם צירופי אותיות אנרגטיות בצורת תפילה. בלומדי רפואה על פי חוכמת הקבלה, קיבלתי מתנה נפלאה, אני מצרפת את התפילה בכדי שכל אדם הרוצה לעשות בה שימוש, שתהייה זמינה לרשותו בכל עת שיחפוץ.
לשיחה אישית עם קוראים בקלפים וקוראות בטארוט לחצו כאן!
לרכישת קלפי טארוט קראולי לחצו כאן!
לקבלת אוסף הטיפים הגדול מבית פורטל אלטרנטיבלי לחצו כאן!
תפילת "אנא בכוח", הם ערוצי חיבור אנרגטיים המחברים לממדים רוחניים, ומומלץ לקראם מדי יום.
אבג יתצ – אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה.
קרע שטנ – קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא.
נגד יכש – נא גבור דורשי ייחודך כבבת שמרם.
בטר צתג – ברכם טוהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם.
חקב טנע – חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך.
יגל פזק – יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך.
שקו צית – שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
התחושה שעינו של הורוס בצידו הימני העליון של הקלף, מאפשרת לאדם לראות עצמו ואת העולם כמות שהו, העין ותשעת הקרניים הקוסמיות מייצגות את מקור החיים. משמעות תשע הקרניים הקוסמיות כשבעת צבעי הצ'קרות ושני הגופים המעודנים יותר הם השדה האתרי והאסטרלי.
כל המלבושים והמסכות נהפכו להיות מיותרים ולמעלה מהדרוש בגלל אחדותנו עם המקור הטבעי של היותנו.
הנעתנו המהירה, המסתחררת ומסתובבת, נאחזת ונתפסת בריקוד הבלתי פוסק, ובשלמות התנועה הנצחית עם היקום. תיחומו וגבולותיו של ה"אני" הכובל עצמו לקטנות קומה, נמס באחדות האורגזמית עם היקום.
האישה העירומה רוקדת את ריקוד השחרור עם הנחש. מזכיר את סיפור אדם וחווה ופיתוי הנחש. בריקוד האישה/אלה מתאימה עצמה לנחש בריקוד והרצון לטעום מ"החטא". דרכו של השוטה שהחל בנתיב, מוגשם בתוכה על ידי שחרור מן המשמעות, מכיוון שהמעשה הוא לא המטרה אלא הנתיב שבו היא מהלכת דרכו. באמצעות עינו של הורוס, היא גורמת לעצמה להיות בעלת ראייה לתוך טבעם של ההגבלות והמוגבלויות. עם תובנה זו, המסומלת על ידי החרמש או המגל אשר מוחזק בידה הימנית, היא חותכת באמצעות הקורים את רשת הפיתוי ולכידתה בתוכו, ואפילו את הנחש הענק המסמל את ההתמרה, איבד את יכולת פעילותו. האנרגיה הותמרה ואיכות חדשה מגשימה, מתקיימת ונהיית. הנחש – לא האריך ימים ואיבד את תועלתיותו, לא נשאר בו דבר אשר יכול בנקישת נחש להרעיל ולהרוס. ארבעת החיות בצידי הקלף מנשבות בנשיפה את כל הרוחות אשר התפשטו וחדרו לכל ארבעת הכיוונים. זוהי הזדמנות מופלאה "לראות ולהתבונן לחדש".
בקלפי טארוט קראולי קלף היקום/העולם נותן לכל אדם את האפשרות וההזדמנות לראות את "העולם" כפי שהו. זהו שלב להתחלות חדשות או להשלמת השלם, ושהמאורעות בחיינו באות לידי איזון עם היקום.
קלף היקום שואל את האדם: מה עוד אתה יכול לרצות שיהיה לך במערכת היחסים שבה הנך מצוי? אין זה משנה את שהנך יודע או לאו, ברגע עכשווי זה ניתנת לך ההזדמנות למצוא בבן הזוג או השותף את כל ש"העולם" מחזיק, מכיל, שומר ומאמין שיש לו השפעה עליך, ומביא עמו ברגע הנוכחי את כל המתנות בשבילך ולשימושך כדי שתהנה מכל רגע. יופיו של הקלף הוא בהתבוננות ובהזדמנויות במכלול המתנות האינסופיות הנגלות לעינינו ללא גבול, והשאלה הנשאלת והמתבקשת מכך: האם אנו "מזהים את ההזדמנויות" ? כי בסופו של דבר, המתנות הניצבות בדרכנו תלויות רק "בהיותי אני במלואי" והאם אני מתבונן ומבחין את מה שהעולם מציע במלוא החופן. העולם פתוח בשבילנו ומזמין אותנו לרקוד את "ריקוד החיים" בסחרור הקוסמי.
הדרך, האופן או סוג השחרור שנתנסה יחדיו, הם מעבר לכל רעיון שהיה לנו מושג אודות משמעותו של השחרור. קלף היקום/העולם מציע עצמו במלואו לבני זוג או שותפים להשתחרר ולהרפות מפחדים ישנים ולהתחיל מחדש.
הפחדים יוצרים מתח, צרות עין, החזקת "המפריע", ולחזקה על היותנו מחוברים למגבלות של עצמנו. בכל פעם שאנו מרפים ומשחררים פחד, אנו יוצרים בתוכנו מקום מקודש של מרחב פנימי, פתיחות, אמירת ה"כן" לכל הבא אלינו, גם כאשר "ידיעה" זו מובילה אותנו ל"דבר" או מעשה לא ברור ואינו ידוע. אמירת ה"כן" היא כל כך אוניברסאלית, שהיא מכילה בתוכה מבנה קיים וגורם לנו לבנות ולהתעלות למרומים, לדרגה נעלה יותר של התמרת עצמנו.
היקום מאפשר לנו בדק בית פנימי, שכל דבר בסביבה הסובב אותנו, כגון: מערכות יחסים או שותפים לחיים, אינם "צריכים" להשתנות, ובמידה ונתבונן אינטואיטיבית, נראה שהכול בדיוק כפי ש"צריך" להיות.
ההכרה יכולה להתפשט, להפיץ או להרחיב עצמה בהיקפה, כמו "התפוצצות" בתוכנו פנימה. ההסכמה, הנכונות לאהוב והעשייה מרצון לאהבה – נושאת, מעבירה וממשיכה עצמה מעבר לגבולות העבר. תפיסת תחושה זו, היא מעגל גדול של למידה במערכות היחסים בחיינו, והם אלה המושכים, מוצאים, שולפים ודוחפים אותנו לנוע לקראת מסקנות, בכדי להביא מצבים לידי סיום והתחלה חדשה.
תהליך ההשלמה הוא גם כן התחלה חדשה של תוכנית על גבוהה יותר של עצם היותנו. במצב זה אנו נהפכים מודעים וקרובים יותר לצעדים המובילים אותנו קרוב יותר למטרה הסופית, החזרה לאחדות האחד של המקור הקוסמי. התחושה במצב זה, שבתוכנו היכולת להבין, להמחיש, להגשים, לממש ולהביא לידי מימוש והגשמה את שחרור המיותר בחיינו ולהוריד את המסווה, התחפושת והניסיון להתחזות לחזות שאינה אנחנו במלואנו, זהו מצב נפלא שמאפשר "להתפשט ולהפשיט" מעצמנו כל מסכה אשר אינה מאפשרת לנו להיות את עצם היותנו. במקום זאת, יש בנו את מלוא הפתיחות להיכנע, לוותר, להסגיר ולהיפדות מכל דבר אשר אינו מאפשר לנו "להיות", בנתיב זה המציאות החדשה הנגלית לעינינו, מתקבלת בו זמנית בתוכנו ובאהובנו הסובבים אותנו.
זהו מצב של תיחום גבולות, המשמשים לאחדות אחת והמובילים למקור של היטהרות פנימית מאד עמוקה, זהו הזמן שאנו מאפשרים לעצמנו להיות מסובבים, אוחזים ונלכדים בריקוד הסחרור ולנוע במסע זה לכל מקום אשר היקום ייקח אותנו, במידה ונסכים ללכת בנתיב של הלא נודע. במצב זה הגבולות שתחמנו לעצם היותנו, נהפכות לחדירות וברות חלחול.
האחדות האורגזמית עם בן זוגנו או שותפנו הופכת להתנסות קוסמית. במצב זה או כל מצב שנרצה, לא חשוב איזה, מה וכמה, יהיה אשר יהיה, נוכל לממשו ב"כאן ועכשיו" והרגע יהיה מבורך ומקודש בתחושת "הצלחה" בכל המובנים בהקשרם להתאמה של הרצון האלוהי של העולם והיקום.
בעץ החיים הקבלי נמצא קלף העולם בין ספירת יסוד לספירת מלכות.
ספירת יסוד חיונית לחיים ומקור כוחו של האדם. האנרגיה זורמת מלמעלה למטה, אולם כאן קיימת בחירת כיוון, באמצעות הסבת הכוח השופע הזה, אדם יכול לעלות שלב בסולם ההגשמה העצמית.
ספירת מלכות הנמוכה בספירות, הטעונה בפוטנציאל ובמשאבים גדולים באדם. משמעות זו היא שהרוח כלואה אולם תמיד מוכנה לעלות אל המוחלט לכן הפוטנציאל הרב שבה. ניתן לומר שמקור החיים מתגלם באחדות עם הרוח. זוהו הסיום והראשית בעת ובעונה אחת, האפשרות של יציאה לדרך חדשה, המפגש של הרוח והחומר כדי לחוות את נתיבה של הנשמה ולהיות באחדות עימה.
קלף העולם מאפשר לנו לסמוך על התחושות, ליצור את האחדות עם נשמתנו וליצור שילוב של הפרט ביקום. תחושת איזון בין ה"אני" הפנימי וה"אני" החיצוני, מובאת בצורה נפלאה ביופייה, זוהי תחושת האושר העילאית והנעלה ביותר מעצם ההתחברות עם בורא עולם. זוהי ההגשמה של סיום קרמתי מבחינת התיקון, וחווית סיומו מהנלמד בתהליך. תחושה שהנשמה סיימה את שחרורה מכבלי החומר וכעת ניתנת האפשרות לממש את מלוא עוצמת היכולת האישית אשר טמונה בה כל מלוא הפוטנציאל להגיע למימוש ללא השפעת האגו. קלף היקום/העולם מלמד אותנו שהצל והאור אשר באים לידי ביטוי באמצעות הנחש הוא: שכאשר נבין שכל צד מואר יכול לייצג איחוד אמיתי במלואו בהקשר לניגוד הקוטבי החשוך, כאן נמצא המסר החשוב ביותר של קלף זה.
האור בקלף היקום – איחוד קוסמי, שלמות והשלמה, אמון ונאמנות עמוקה, שחרור מעבדות ומשעבוד, תיקון וסיום "הקרמה", אהבה אוניברסאלית ללא גבולות, פתיחות, אחדות האחד, השלמה, התמרה, התחלה חדשה ללא מגבלות, עצמאות ואי תלות וזרימה עם מתנות החיים בטבעיות.
הצל בקלף היקום – תלות, נתיב ללא התווית דרך, דכדוך ודיכאונות המתפתחים מתוך פנימיותו של האדם ואינם מובילים אותו לדרכו שבא מתוך עולם של תחושות מוטעות.
מבחינת המזלות האסטרולוגים קלף היקום נמצא בכוכב סטורן-שבתאי שליטו של מזל גדי.
שבתאי נמצא במרחק של כאלף ארבע מאות ושמונה עשר מיליון ק"מ מהשמש ומשלים את מסלולו במהלך עשרים ותשע וחצי שנה. הוא הכוכב השני בגודלו, אחרי צדק, והכוכב המרוחק ביותר שניתן לראותו מכדור הארץ. המצרים זיהו את שבתאי עם הורוס, הבבלים קידשו אותו לאל המלחמה נינורטה, ויש סימוכין שקישרו אותו ליום השבת היהודי, ומכאן שמו שבתאי. הוא נחשב כאחראי על יצירת גבולות ומסגרות שתוחמות את הדברים. היוונים כינו אותו קרונוס. הם ראו בו כאחראי על התקדמות הזמן. הוא נחשב כאחראי על תוחלת חייו של האדם וכשומר הגבולות, וכשומר השער המפריד בין העולם הזה לעולם הבא.היוונים ראו בו כמסמל את האיטיות של הזקנה. באימפריה הרומית ששלטה לאחר האימפריה היוונית העתיקה, הפך קרונוס לסטורן/שבתאי. שבתאי מעניק יציבות, משמעת עצמית ואת היכולת ליטול אחריות כשהדבר נדרש. הוא מראה לנו היכן עלינו לגלות סמכותיות בעצמנו.הוא עוזר לנו להימנע מהפרזה, אך כאשר תכונותיו דומיננטיות מדי, אנו עלולים להיות קרים, קשוחים, צרי מוחין וחסרי רגישות, וכתוצאה מכך בודדים מאד.
שבתאי מתקשר בגוף הפיזי לשלד- מבנה, ולעור – התוחם את גופנו.
שבתאי מייצג לא רק את יכולתנו להביא אנרגיה גדולה כדי להסתדר במצב מסוים, אלא גם את מגבלותינו בתחום זה. ההגדרה העצמית המגבילה שלנו היא: המרסנת את ההכרה. שבתאי מראה כיצד אנו יכולים ללמוד, אפילו על ידי חוויה מכאיבה. השפעתו הגדולה ביותר של שבתאי היא בהקשר החברתי. הוא מכוון את שימת לבנו כלפי חוץ. זוהי המציאות המעשית של מבנה וצורה. הוא מראה לנו היכן אנו זקוקים לעבודה ממושמעת, המסמלת רצון פנימי להתפתחות ה"אני" ולאחריות האישית והחברתית. אנו מוצאים את גבולותינו על ידי בחינתם, התנסות בפגיעות ועיצוב מחדש של אופיינו למרות הסבל והאכזבה.
הסתירה היא בכך, שקלף היקום המבשר את שחרורה של הנשמה מכבלי החומר, נמצא בשליטתו של שבתאי שברא את עולם המלכות, עולם העשייה ומציין את החומר. בקלף היקום מורגש הסימן שהתקבל, ונפתח לאדם הנתיב בו ההזדמנות להוביל עצמו אל מעבר לחומר אל העל חומר, המאפשר לאחד את אחדות "האני" ולקחת אחריות על כל הרבדים שבתוכנו. בקלף היקום, שבתאי מביא לידי ביטוי את צידו של האור, הצד החיובי שבו, המביאים לידי ביטוי את החשיבה העמוקה והמעמיקה, אמינות, מוכנות לקחת אחריות על מעשינו והנחישות להגיע למטרה שייצבנו לעצמנו.
מילות המפתח לשבתאי הם: שאפתנות, אריסטוקרטיה, כישרון,יכולת, שליטה,חריצות, משמעת, נאמנות, התכוונות למטרה, הנחיה, בחינה עצמית, סדר, סבלנות, התמדה, עמוד התווך בחברה, שימושיות, מעשיות,ויסות, אחריות, הערכה עצמית, מפוקחות, מבנה, אני עליון והישרדות.
ממלכת הכוכבים – על פי ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו מאופיינים שבעת הכוכבים על פי אפיונם.
אפיונו של שבתאי: איטי ועצלן, שובת ונח כיום השבת.
התחלת הממלכה: שבתאי
שבעת הכוכבים נפתחים בכוכב שבתאי, הכוכב הרחוק ביותר מהשמש והחזק ביותר.
שבתאי – נקרא כך משום שהוא קר ויבש מאד, הוא הכוכב הממונה על המוות ועל העוני, כי המת הוא קר מאד, והעני גופו וליבו כמתים.
שבתאי נתמנה על יום השבת שאין בו מלאכה ופעולה, ונתמנה על העצלות, כי הקיר הרב עושה את האדם ואת עצביו עצלים וקודרים ודואגים וחולים. כוכב שבתאי ממונה על הרעה, כי הוא אחראי על החיים ועל המוות ועל העוני ועל העושר.
שבתאי מיוחס למשה.
השאלות שרצוי וכדאי לשאול את עצמנו הקלף היקום/העולם הן:
כיצד באות לידי ביטוי תחושות השחרור במערכות היחסים עם שותפנו?
אם ברצוננו להשיג או לבצע דבר מה מיוחד עם שותפנו, כיצד נעשה זאת ובאיזה דרך נממש זאת?
האם יש בנו היכולת הפנימית לתכנן תוכניות וליישמם בצורות מוחשיות וממשיות, להגשימם ולאפשר להם להתממש במטרות שייצבנו לעצמנו?
מאיזה אספקטים בחיינו זהו "הזמן הנכון" לשחרר עצמנו מהכבלים?
האם אנו בנתיב של מסענו? או בנתיבה של יוזמה המחכה במלוא תנופת התנועה לצאת ל"אור העולם" להיוולדות מחודשת?
האם ערכת לעצמך רשימה של כל אותם המצבים "הבלתי פתורים" בחייך? אשר בסופו יכולים להביא לתחושה של הקלה, שחרור, סיוע, סעד נפשי ולמלא את המקום בחדש?
ולסיום, מילה אישית אשר חשוב שתיאמר. הקלפים של קראולי בצבעוניותם המופלאה והחזקה בעוצמתם, נתנו לי את האפשרות לנסוק למרומים שלא הכרתי וידעתי שקיימים בתוכי, ועל כך מודה אני על היופי שנפתח בפני ובעיקר להתרחבות הלב והנשמה, ועל היכולת לשתף במעגל האור, הקורן ללא גבולות אנשים נוספים.
הצבעוניות הרב גונית, משכה אותי להיכנס לתרבויות עתיקות ורחוקות ואולי נעלמות, שדרשו ממני להתעמק בדברים שלא ידעתי קודם לכן, אולם אין ספק שהם חיו בתוכי, ואולי מנסתרי מסעה של נשמתי. שאלות על בריאת העולם וכיצד הכול נוצר – סיקרן אותי תמיד, מהם ההתבוננויות השונות בעמים והתרבויות העתיקות, השאירה בי הסקרנות וההרפתקנות לגלות מהיכן הכול התחיל,מה היה לפני בריאת העולם, כיצד חיו אנשים בתקופות אלו וכיצד פירשו זאת. מתוך סקרנות זו ומהלימוד הנובע מתוכו, ברצוני לשתף מהנעשה בעמים אחרים וגם לאפשר ולהתבונן בקלפים מהעמים השונים כיצד ראו את העולם והיקום וכיצד זה משתקף בעיניו של המצייר אותם.
החומר המובא במיתולוגיות, לקוח מספרים רבים וגם ממאמרים שנכתבו באינטרנט. ולכל זאת לומר "מודה אני" על היופי, העניין והקסם לו זכיתי.הרבה תודה לכל האנשים אשר מהם למדתי, והם רבים, ועל כך מגיעה להם ההערכה,הברכה והתודה שבזכותם יכולתי להיות יותר אני.
מיתולוגיות על בריאת העולם בתרבויות שונות
חידה אחת, כיצד נהיה העולם מלכתחילה? זוהי שאלה הנשאלת וניצבת במרכז כל המיתולוגיות. לעיתים מתוארת ראשית כל הדברים כריקנות מוחלטת, כחלל מושלם, או לחילופין, כמרחב חסר גבולות של מים, ישימון חסר תוואים ואפוף חשיכה – רעיון משותף לסיפורי המיתוס של המזרח התיכון, עמי ח'ויסן של אפריקה הדרומית ומסורות רבות של אמריקה הצפונית ודרום מזרח אסיה. אולם תיאור הבריאה השכיח ביותר מתאר את היקום הקמאי בדמות ביצה, המכילה בתוך קליפתה החובקת כול את מלוא הדברים שיכולים להתגשם.
המתכונת הרגילה היא התרחשותה של פעולה כלשהי, הפותחת תהליך של שינוי והתפתחות. אצל בני דוגון מאפריקה המערבית, רטט שעורר אמה – האל הבורא, הבקיע את חומותיה של הביצה הקוסמית ושחח את האלוהויות המנוגדות של סדר ותוהו. הישימון המימי שמתארים בני שיין מאמריקה הצפונית נגאל בזכות מאמציה של אגמיה אחת: ציפור מים צנועה העלתה במקורה גוש בוץ מן המעמקים, ואז הפכה אותו "רוח הכול" ליבשה. סיפור דומה על ציפור מועילה שיצרה את היבשה הראשונה, הפעם סנונית, מסופר באיי דרום מזרח אסיה. ובמיתוס המצרי, מעשה הבריאה הראשוני היה עלייתו של תל האדמה מתוך התהום המימית הקרויה נון.
בכל המיתולוגיות, משמעותה הראשונית של הבריאה היא הופעת הפרדה וריבוי מתוך אחידות וחוסר תוואים.בדרך כלל, השלב הראשון הוא הבחנה מן הסוג הבסיסי ביותר, דהיינו, שניות. בסיפור הביצה הקוסמית הסיני, האב האלוהי באן- גו גדל בתוך ביצה במשך שמונה עשר אלף שנה, ואז התבקעה הביצה לשני חלקים: חלק האור שיצר את הרקיע, והחלק האפל שיצר את הארץ.
במיתוס הבריאה המאורי, העולם החל כאשר שני הברואים, רנגי הרקיע – הזכר ופפה הארץ – נקבה,
ניתקו מחיבוקם הקפוא בחלל הריק ותפסו את מקומותיהם המנוגדים והמשלימים בקוסמוס. רעיון זה מופיע גם באמונות של מקסיקו העתיקה: הבריאה החלה כאשר אומטקוטלי, אדון השניות שברא את עצמו, התחלק לשני היבטיו, הזכרי והנקבי – אומטאוטל ואומסיוטל, הורי האלים.
וריאציה מעניינת מצויה במיתוס הבריאה של עם הבמברה מאפריקה המערבית, שבו הביצה הקוסמית פלטה קול שיצר את תאומתה בת המין הנגדי, וכך הופיעו התאומים הקמאיים, שהיו להוריו האלוהיים של העולם. נושא זה של שניות קדמונית מצוי גם בכמה גרסאות של סיפור הבריאה היווני, שם האלים הראשונים שהופיעו היו אוראנוס- הרקיע הזכרי וגאייה – הארץ הנקבית.
מבחינת האדריכלות הקוסמית או מבנה היקום במיתוס, העולם הנראה של חיי היומיום הוא תמיד חלק משלם גדול יותר. רוב המסורות מתארות את חלקי היקום שאינם נראים לעין בדרך כלל כעולם עליון, או רקיע, שבו שוכנות ישויות עליונות – אלים או אבות שמימיים,וכעולם תחתון המאוכלס במתים וברוחות תת קרקעיות.
הדימוי הזה משותף למסורות ההודו- אירופיות השונות, לעמים השבטיים של אסיה, אוקייניה ויבשות אמריקה, ולעמי חוג הקוטב הצפוני.לעיתים מתוארים העולמות שממעל ומתחת כבבואות ראי או כהעתקים של העולם התיכון שבו חי האדם, וגם להם שמים וארץ משלהם. במיתולוגיות של תרבויות רבות ישנו עמוד תווך, או ציר,שמאחד את שלושת עולמות הקוסמוס. לעיתים לובש הציר המרכזי הזה צורת עץ. עץ העולם הידוע ביותר הוא ייגדרסיל של המסורת הנורדית. דוגמאות אחרות שראוי לציון משתייכות לעם נגג'ו היושבים בחלקו האינדונזי של האי בורנאו, לעמי המאייה של אמריקה המרכזית ולעמי הסהרה.רעיון זה מופיע גם בסיפורי הבריאה של עמי אמריקה הצפונית והדרומית, וחשוב לציין את עץ החיים, התופס מקום מרכזי בחוכמת הקבלה היהודית.
קיימות גרסאות מורכבות יותר של הקוסמוס התלת עולמי הזה המתארות שבע, שמונה או תשע רמות של עולמות עליונים ותחתונים. שבע הוא המספר המופיע במסורת ההודית, וישנם גרסאות של הדגם הזה המצויות בכל רחבי אסיה הדרומית. המסורת הנורדית מתארת תשעה עולמות, זה מעל זה, שמתנהלת ביניהם תנועת הלוך ושוב מתמדת.
יש ליקום המיתולוגי גם מבנה אופקי, לא רק אנכי. ארבע רוחות השמיים וארבעת היסודות. בכל רחבי העולם מתארות מסורות עתיקות את ארבעת הרבעים המתאימים לארבע רוחות השמיים- מזרח, מערב, צפון ודרום כחלקי היסוד של המרחב האופקי.
המנדלה הטיבטית היא תיאור ציורי של אותו רעיון עצמו. הבודהיזם הטנטרי, שנמחה במולדתו הודו על יד הפולשים המוסלמים במאה השלשה עשר, אולם מוסיף להתקיים בטיבט, משתמש במנדלה כמוקד למדיטציה. המנדלה מייצגת את ארמון האלים. ארמון זה, המסווג כ"שליו" או כ"זועם", נוצר מאור קורן בחמישה צבעים, או מגולגלות שמפתחיהן עולים עשן שחור, ניצוצות עזים וצחנה. בארבע החצרות של המנדלה אמורים להיערך טקסי הטהרה- לבן במזרח, ההעשרה – צהוב בדרום, השליטה- אדום במערב, וההשמדה – ירוק בצפון. בחלקו המרכזי של הארמון, הכחול כמו מעמקי החלל, מוגשמים הטקסים הנעלים ביותר, טקסי ההארה. לעיתים נכלל "כיוון" נוסף והוא המרכז, כלומר "כאן", כך שישנם חמישה סך הכול, למשל בסין, באירלנד הקלטית ובאמריקה הצפונית והמרכזית. במסורות אלה ה"מרכז" נתפס ככולל את שני הכיוונים האנכיים, "מעלה" ו"מטה", כך שמתקבל יקום בעל שישה ממדים מרחביים. במיתולוגיות של המזרח הים התיכון ושל אפריקה הצפונית והמערבית, היקום מתואר כמורכב מארבעה חומרי יסוד: אוויר, אש, אדמה ומים. ברוב המסורות של אפריקה התיכונה והמערבית, כל אחת מארבע רוחות השמים קשורה עם אחד היסודות הללו: מזרח עם אש, מערב עם מים, דרום עם אוויר וצפון עם אדמה. במסורות של המזרח הים התיכון, וכן של הדוגון במאלי שבאפריקה המערבית, הקצאת היסודות שונה במקצת, כך שהאוויר קשור למזרח והאש לדרום. גם בקוסמולוגיה הסינית העתיקה יש תיאוריה של יסודות אשר לה חמישה יסודות: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים, אשר כל אחד מהם קשור עם אחד מחמשת הכיוונים "המרכז", צפון, דרום, מזרח ומערב.
מתוך המיתולוגיה המצרית – סדר מתוך התוהו
לפני היות האלים היה רק אינסוף מימי חשוך שמכונה נון, שהאנרגיות הבראשיתיות שלו אצרו בתוכו את הצורות האפשריות של כל היצורים החיים. רוח הבורא הייתה קיימת במים הקמאיים הללו, אבל לא היה לה מקום שבו תוכל ללבוש צורה. כוחות ההרס של התוהו התגלמו בנחש הגדול עפפ. האירוע המציין את ראשית הזמן היה עליית היבשה הראשונה מתוך מימי הנון. גבעה קמאית זו הייתה המקום שבו יכלה האלוהות הראשונה לבוא לכלל קיום. היא לבשה לפעמים צורת ציפור – בז, אנפה או נחליאלי צהוב – שנחה על הגבעה. גרסה אחרת של הבריאה הייתה הלוטוס הקדמוני שעלה מתוך המים, וכשנפתח גילה אל-ילד. האלוהות הראשונה הייתה מחוננת בכמה כוחות אלוהיים, כגון
חו – "דיבור סמכותי",סיא – "תפישה" וחכא – "מאגיה". בעזרת הכוחות הללו השליט הבורא סדר בתוך התוהו. סדר אלוהי זה התגלם בדמותה של האלה מאעת – בתו של אל השמש. משמעויות המלה הן: צדק, אמת והרמוניה. הסדר האלוהי היה כל הזמן נתון בסכנת החזרה לתוהו שממנו נוצר.
האלוהות הראשונה נעשתה ערה לבדידותה, וברא אלים ובני אדם בדמותה, וכן עולם שיוכלו אלה לאכלסו. נאמר שהאלים נבראו מזיעתו של אל השמש, ובני האדם – מדמעותיו. כוח הבריאה התקשר על פי רוב עם השמש, אולם היו גם אלוהויות אחרות שתוארו כבוראות. במקדש אל השמש באון – עיר השמש, נחשבה הבנו – ציפור שסגדו לה כאלוהות הראשונה. ציפור זוהרת זו שתוארה כאנפה, הייתה התגלמותו של אל השמש הבורא, והיא שהביאה את האור הראשון למחשכי התוהו. כאשר נחתה על הגבעה הקמאית, היא השמיעה קריאה שהייתה הצליל הראשון.
מיתוס הבריאה הבבלי
אפוס הבריאה של בבל הוא סיפור שלם ועקבי. הוא מתמקד במרדוך – האל הבבלי. מטרתם של מיתוסים קדומים יותר עסקו במקורם באלוהויות אחרות. מטרתו הייתה להצדיק את מעמדו של מרדוך כגדול האלים וכשליט עליון על כלל האלים. בראשית לא התקיים דבר זולת אפסו – אוקיינוס המים המתוקים, ותיאמת – אוקיינוס המים המלוחים, היא גילמה את התוהו הקמאי, המיוצג כמפלצת ממין נקבה בדמות דרקון שיש להתגבר עליה בטרם יהיה אפשר להשליט סדר ביקום. מאיחודם יצאה שורת אלים המגיעה לשיאה באלים הגדולים – אנו ואאה, והם מולידים את מרדוך. אבל אז מתגלה סכסוך בין האלים הצעירים יותר לבין האלוהויות הקדמוניות. אאה קוטל את אפסו, ותיאמת נשבעת להתנקם. היא אוספת צבא של מפלצות נוראות, כגון איש העקרב, ומציבה בראשו את בנה כינגו, המקבל מידיה את "לוחות הגורלות", המקביל ל- מה השומרי.המה הם קובצי הגזירות האלוהיות, הקובעות את התפתחות כל מוסדות הדת והחברה. ההחזקה בהם העניקה כוח מוחלט, ואין פלא אפוא שהאלים היו להוטים להשיג לוחות אלה. אלים שונים מנסים להדביר את תיאמת, אולם נכשלים, לבסוף בוחר הפנטאון במרדוך להיות מנהיגו בקרב. מרדוך מקבל את התפקיד, בתנאי שהכול יכירו בו כמלך האלים. הוא מביס את תיאמת וקוטל אותה. הוא מבתר את גופה לשניים: מחצית אחת יוצרת את השמיים, המחצית האחרת את הארץ. הוא לוקח מידי כינגו את לוח הגורלות. אז ממית מרדוך את כינגו, מערבב את דמו בעפר ובורא את האדם.
מוצא העולם על פי המיתולוגיה ההודית
במחשבה ההודית ראשית העולם אינה מעשה בריאה אלא מעשה של סידור, משמע השלטת סדר בתוהו ובבוהו. מיתוסי המוצא כוללים מטפורות מלאות חיים, שלקוחות מסוגים רבים ושונים של פעילויות אנושיות. באחד ההמנונים מוצג וישוקרמן – בורא הכול, כחוגג את הקורבן הראשון, קורבן הבריאה. בהמנון אחר מוקרב פורושה – היצור הקמאי או האישיות הקוסמית, ומגופו המבותר נוצרות כל הישויות ביקום, החל באלים המסורתיים, עובר באוויר, ברקיע ובארץ, וכלה בבעלי החיים ובבני האדם, אולם רק רבע ממנו מתגשם בדרך זו, ושלשת הרבעים הנותרים יוצרים את אלמוות הרקיע. רעיונות הקורבן הללו משתקפים בטקסי ההקרבה, הנחשבים כשחזור מעשה הבריאה, ולפיכך הם חיוניים לשמירת קיומו של הקוסמוס. להמנונים הודים ישנם רמיזות לנבט הזהב, או עובר הזהב – ביצה עולמית הצפה על פני מימי התוהו הקמאיים, וממנה יוצאת האלוהות הראשונה, הבוראת את העולם או משליטה בו סדר. ההשוואה להיריון המשתמעת מתפיסה זו באה לכלל ביטוי מפורש בכמה מיתוסים. ישנו הסיפור הידוע של פרג'פטי – אדון הצאצאים, היוצר ילדים מכוח פרישותו, אחת מהן בת – השחר. אולם בתו מעוררת בו את יצר המין, והוא מנסה לבוא עמה ביחסי גילוי עריות. בחרפתה ובחלחלתה, היא נהפכת לאיילה, ואז לובש פרג'פטי צורת אייל ושופך ארצה את זרעו, שממנו יוצאים בני האדם הראשונים. פרג'פטי אכן מזדווג עם השחר, בדמויות שונות של בעלי חיים בזו אחר זו, וכך בורא או מוליד "את כל הזוגות, עד לנמלים".
סדר מתוך התוהו – במיתולוגיה הסינית
תיאור הבריאה הסיני החשוב ביותר מתאר כיצד נוצר העולם בידי אלוהות ראשונית, באן-גו. נאמר שהוא צאצא ליין וליאנג, שני הכוחות החיוניים ביקום. יאנג – שפירושו המקורי אור השמש או אור סתם, ויין – שפירושו צל או חושך, נחשבים לשני הכוחות הקוסמיים שפעולתם זה על זה יוצרת את כל התופעות היקום. היאנג מייצג את הגבריות, הפעלתנות, החום, היובש, הנוקשות וכדומה, ואילו היין מייצג את תכונות הנשיות, הסבילות, הקור, הרטיבות והרכות. תכונות היין והיאנג מופיעות לעיתים תכופות כזוגות מנוגדים, כמו חיים ומוות, זכר ונקבה, אפילו טוב ורע. ברמה הפילוסופית יותר, יין ויאנג נתפסו כמשלימים זה את זה וכתלויים זה בזה. הבגואה הנושאת את סמלי היין והיאנג, מוקפים בשמונת הסמלים המשמשים לראיית הנסתר.
בחשכתה של ביצה קדמונית ענקית, התהווה באן-גו וגדל במשך שמונה עשר אלף שנה, עד שהתבקעה הביצה. האור והחלקים הצלולים של הביצה התרוממו ויצרו את הרקיע, ואילו החלקים הכבדים והאטומים שקעו ויצרו את הארץ. באן-גו קם ועמד. קומתו גדלה, כדי למנוע את התאחדות הארץ והרקיע הנוזליים שוב, והוא דחק את הקרקע ואת השמיים זה מעל זה בשיעור של כשלשה מטרים ביום. כעבור עוד שמונה עשר אלף שנה התמצקו הארץ והשמיים במקומותיהם הנוכחיים, ובאן-גו שכב לנוח. הוא מת, והבל פיו נעשה רוח וענן, קולו נעשה רעם, עינו השמאלית הייתה לשמש, עינו הימנית היא הירח, ושערות ראשו ושפמו הן כוכבי השמיים. שאר חלקי גופו היו ליסודות שמהם עשויה הארץ, ובכלל זה הרים, נהרות,דרכים, צמחים, עצים, מתכות, אבני חן וסלעים. זיעתו נהפכה לגשם ולטל. באחת מן הגרסאות המאוחרות המרובות, חילופי היום והלילה מוסברים כפקיחת עיניו של באן-גו
ועצימתן.
מיתוסים מטיבט ומונגוליה על מוצא האור הקורן, היגון השחור ורוח הקרמה
המיתוסים העתיקים מספרים, שהיה זמן שבו לא התקיים מאומה, ואז נולדו שני אורות. האחד היה שחור, וכונה היגון השחור – יל-וה-נק-פו, ואילו האחר היה לבן וכונה האור הקורן – או'-סר-דן. ואז עלו מתוך התוהו ובוהו נהרות אור ססגוניים שנפרדו כמו הקשת בענן, ומחמשת צבעיהם יצאו הנוקשות, הזרימה, החום,התנועה והמרחב.חמשת היסודות הללו התלכדו יחדיו ויצרו ביצה ענקית.אז יצר היגון השחור את אפלת האין מאותה הביצה, ומילא את האפלה במגיפות, במחלות, בביש מזל, בבצורת,בכאב ובכל מיני שדים. האור הקורן מילא את העולם במאור ההוויה הברוכה. הוא שלח את החיוניות, הרווחה, העליצות, השגשוג, אריכות הימים והמוני אלים מיטיבים שיצקו את ברכותיהם לבריאה. כשנפגשו יחדיו האלים והשדים הזדווגו, נולדו מן הביצים שנוצרו כך כל מיני יצורים. אותם צאצאים עשו גם הם "מעשי מאגיה" אלה עם אלה, עד שהתמלא העולם בצאצאיהם.
הסיפורים על הברואים הללו בדרך כלל שונים ביותר ממקום למקום. ההרים, העצים, הסלעים והאגמים היוצרים את הנוף המקודש נתפסים על פי רוב כמשכנות האלים והשדים האלה, או כהתגלמויות האלים והשדים עצמם.
המיתולוגיה הבודהיסטית החליפה בהדרגה את כל הרעיונות המקומיים הללו.היא הביא עמה את הצורך להסביר את מעגליו המחזוריים של הזמן הקוסמולוגי.בעיני החכם ההודי, רוחות ושדים מקומיים משתייכים לממלכת המיא – האשליה לפי האמונה הבודהיסטית, היקום הנוכחי הוא שריד להשפעת הקרמה – מעשים שעשו שוכניו של היקום שכבר איננו. רוח הקרמה היא הרוחשת בראשונה ביקום הריק, ולא יצירתו השיגיונית של דמוי אל כלשהו. בסופו של דבר נעשית רוח הקרמה הזו כה סמיכה ודחוסה, שיש בכוחה לשאת את הגשם היורד ממעל. אז מתהווה אוקיינוס קוסמי, ובמרכזו מתנוסס הר העולם סומרו. כאשר נשלמת הקליפה החיצונית של היקום, כעבור מיליוני שנות התפתחות, מתחילים להתגלות הברואים התבוניים שנגזר עליהם לשכון בעולם. בתחילה עשויים גופיהם רק נפש, והם שוכנים בשמיים. בסופו של דבר הם לובשים צורה מוצקה של בשר ודם, ומתגוררים בארץ הגשמית. אחרי עידנים של חטא, הם שוכנים במעמקי תהומות התופת שבקרבי האדמה, ושם הם נשארים עד שהיקום עצמו מתחיל להתפורר בקץ הזמנים.
ועוד סיפור קטן על הקוף והשדה
פעם עשה קוף קדוש את דרכו להרי ההימלאיה, כדי להתענג על התרוממות הרוח שבהגות עמוקה ונטולת הפרעות. יפי אישיותו שבה את לבה של שדת סלעים, והיא ניסתה לפתותו. אולם לא עלה בידה להטות את הקוף מנדר הפרישות שגזר על עצמו. היא התייסרה אפוא באהבה שלא באה על סיפוקה. אולם שדה מתוסכלת וזועמת היא סכנה גדולה לעולם, והקוף ידע זאת היטב. הוא גם חמל עליה בסבלה, ולכן נעתר לבסוף לתחנוניה. למועד נולדו להם שישה ילדים, ומסופר שמהם יצאו כל יושבי טיבט. הטיבטים מאמינים שאבותיהם המקוריים היו אולוקיטשורה – בדמות קוף והאלה – טרה בדמות שדת סלעים. האלוהויות המגוננות הללו של טיבט השגיחו על צאצאיהן מאז ואילך, בייחוד אולוקיטשורה, שהתגלה לפני בני עמו שוב ושוב בדמות הדלאי לאמה. כהסבר לסוגי האישיויות המרובות טוענים הטיבטים כי ששת הקופים הראשונים שנולדו לזוג כללו נציג אחד מכל אחת מששת הממלכות בקוסמולוגיה הבודהיסטית.
סיפור שאמני מונגולי על העיט והנחש
כשהיה העולם עדיין צעיר, ציווה מלך כל היצורים המעופפים על הצרעה ועל הסנונית לצאת ולטעום את בשרם של כל היצורים החיים. הוא הטיל על שתי נתינותיו לשוב ולהתייצב לפניו בערב ולהודיעו איזה בשר הוא המתוק ביותר, והראוי ביותר להיות מאכל למלך. כיוון שהיה זה יום יפה להפליא, הוסחה דעתה של הסנונית בהנאה ובעליצות, היא זימרה לה ונסקה למרומי השמים התכולים. הצרעה, לעומת זאת, עשתה כפי שנצטוותה, והעבירה את כל היום בעקיצת כל מי שנתקלה בו ובטעימה מדמו החם. כששבו השתיים ונפגשו בסוף היום, לפני שהתייצבו לפני המלך, שאלה הסנונית את הצרעה מה החליטה. בלי ספק, אמרה הצרעה, אין מתוק למאכל מאשר בשר אדם. הסנונית חששה שמא תגרום ההחלטה הזאת צרות צרורות בעתיד, ולכן תלשה את לשון הצרעה במקורה. לכן, כאשר שאל המלך את הצרעה לדעתה באותו הלילה, היא לא יכלה אלא להשמיע זמזום לא מובן. החלטנו, הוד מלכותך, אמרה הסנונית, שאין טוב למאכל נמלך מאשר בשר נחשים. מאז ועד היום אוהבים העיט והנץ, שניהם צאצאים של אותו מלך קדום של כל היצורים המעופפים, לסעוד את לבם בבשר נחשים.
המיתולוגיה היוונית ומוצא האנושות
המיתולוגיה היוונית אינה מכילה תיאור יחיד של מוצא המין האנושי, היא מייחסת את בריאת האנשים הראשונים עלי האדמות לאלת האדמה – גאייה, לטיטנים או לאלים האולימפיים.
ילודי האדמה
לאתונאים היה מיתוס משלהם על מוצא האדם מן העפר. האל הפיסטוס ניסה לאנוס את אתנה, וכשהדפה אותו מעליה, נשפך זרעו על ירכה. היא מחתה את הזרע בפיסת צמר והשליכה אותה ארצה בשאט נפש. מפיסת הצמר הזאת יצא אריכטוניוס, מלך אתונה לעתיד לבוא, המתואר בדרך כלל כנחש בחלקו, בשל זיקתו ההדוקה לאדמה. בני תבי סיפרו כיצד קטל קדמוס, מייסד עירם, נחש גדול במקום שבה קמה העיר. הוא עקר את שיניו וזרע אותן באדמה, ומהן יצאו אנשים חמושים שהרגו זה את זה עד שנותרו רק חמישה מהם. אלה נקראו ספרטי – הזרועים, ומחלציהם יצאו משפחות האצילים של תבי.
